קרן יתומי הרב מרדכי יואל פעקעטע מהאסון הנורא במירון - 5684


...

כמה שנחרדנו מהשמועות האיומות, כמה שנרעשנו ורעדנו ואנחנו עדיין מתקשים לצחוק – הזעזוע הזמני שלנו יחלוף מהר מאד. השגרה תעשה את שלה, היומיום סוחף ואנחנו נעבור הלאה.

אבל משפחות ההרוגים לא ישכחו לעולם.

"את ל"ג בעומר תשפ"א אנחנו נזכור טוב-טוב," אמר רבי מרדכי יואל לחבריו בחיוכו הנצחי. "שבע שעות מירושלים למירון! דבר כזה היה רק כשנסעו בסוס ועגלה..."

הם ישבו ברכב ההסעות שהזדחל באיטיות קיצונית על הכביש העמוס. עשרות אלפי אנשים נסעו צפונה, למירון, והדרך הפקוקה נמשכה שעות ארוכות.

כשהגיעו סוף-סוף הוא התקשר קודם כל לרעייתו, לעדכן אותה. ואחר כך נסחף עם הקהל העצום להתפלל ולשמוח בתורתו של רשב"י זיע"א.

בדירת החדר הקטנה בירושלים השכיבה רעייתו את שתי הבנות והתקשרה שוב, לספר לו שהן דווקא נרדמו יפה למרות שהוא לא נכח כרגיל בשעה זו. מעבר לקו היא שמעה את השירה האדירה ואת אווירת הקדושה.

ובבוקר, כשהיא התעוררה ונבהלה לראות את המחוג מצביע על 9.00, היה העולם אחר.

כותרות העיתונים צעקו על אסון. השכנות דיברו בלהט בחדר מדרגות, וגברת פעקעטע שמעה בזעזוע על ארבעים וחמישה הרוגים.

היא נכנסה הביתה מייד וחייגה. שוב. ושוב. ושוב. הוא לא ענה וחרדתה גברה מרגע לרגע. טלפונים לאחיה ולחבריו הניבו שבב מידע מעודד: מישהו אומר שהוא ראה את רבי מרדכי יואל אחרי האסון. הוא בסדר.

אבא בסדר! אמא חיבקה את הבנות הקטנות ובכתה בהקלה. הוא חי! צריך לחכות שיגיע, התחבורה משובשת ואולי הוא גם איבד את הנייד שלו במהומה, אז הגיוני שעדיין לא יצר קשר.

אבל הזמן עבר והוא לא הגיע. שוב נערכו טלפונים קדחתניים. מי זה שאמר שראה אותו? האברכים שעימם נסע לא ידעו דבר.

לאט-לאט, עדות ועוד אחת, התבהרה התמונה המחרידה. לאבו-כביר כבר לא אפשרו להיכנס אבל החשש הנורא מכל התאמת.

העוף המופשר מגיר נוזלים על השיש. תפוחי האדמה מתגלגלים ונרטבים, בת השנה זוחלת על הרצפה שלא נשטפה לשבת ואמא יושבת בתוך הבלגן ומקבלת את הבשורה. מרדכי יואל לא יחזור יותר. אין אבא בבית. אין בעל. אין כלום - - -

הוא היה הכל בשבילה. המפרנס והדואג, הקונה והמביא, המעודד והמחזק. שניהם הגיעו מבתים עניים והתמודדו במציאות מורכבת, ורבי מרדכי יואל נשא את משפחתו בכוחות מאומצים.

הוא היה אברך משי והתורה היתה משוש ליבו, וכדי לא להפסיד שעות יקרות של לימוד נטל על עצמו מלאכות מתישות בזמנים-לא-זמנים. לפנות בוקר עבד בסידור מדפים, בשמונה הגיע הביתה לסייע לרעייתו ולקחת את הבנות לגנים, ומייד רץ לתפילה שאחריה מיהר ללמד בחיידר. אחר הצהריים, סוף סוף, זכה למלא את השתוקקותו ולשבת מול הגמרא בכולל.

ועדיין היה קשה עם הכסף. קשה מאד. ההורים משני הצדדים חסרי פרוטה והם עצמם מתגוררים בשכירות דירת חדר עלובה.

שבת פורשת כנפיה על דירת החדר שלהם. שבת שרבי מרדכי יואל כה אהב וכה התכונן לקראתה. היא מדליקה נרות בעיניים מסומאות, חושקת שפתיים ועוצרת את הבכיות בכח.

מתפללים עטופי טליתות יוצאים לתפילת ערבית, היא רואה אותם מבעד לחלון הצר וחונקת בכח את הגוש בגרון. איפה מרדכי יואל? איפה הוא? גופו הטהור עוד מוטל באבו-כביר, ממתין לקבורה...

השבת עברה באיטיות מענה. שעה אחרי שעה אחרי שעה. מי מסוגל לבלוע פירור? היא מכריחה את עצמה ללגום מעט ממיץ ענבים ולאכול מעט חלה, ה'גדולה' בת השלוש שואלת למה אבא לא עושה קידוש והיא מחבקת אותה מרוסקת.

במוצאי שבת, אחרי שעות ארוכות של נשיכת שפתיים עד זוב דם, נפרצו כל הסכרים. היא בכתה את נשמתה שעות ארוכות, לא מסוגלת להירגע, לא מסוגלת לשתות, לא מסוגלת לחיות בלעדיו.

והיא באמת-באמת לא מסוגלת. רבי מרדכי יואל היה הרוח החיה בבית, הוא העניק לה כח ועוצמה, הוא דאג במסירות רחימאית לרעייתו ובנותיו. היא גידלה אותן בנחת, ברוגע האופייני לה, והוא פרנס וקנה וארגן והזיז עניינים כשצריך...

היא לא יכולה לחיות יום אחד בלעדיו! לא יודעת לשלם חשבון חשמל, לא מכירה את דף העו"ש מהבנק. בעלה תמיד דאג לכסף, הוא דיבר עם בעל הבית ונתן לה כמה שצריך לשלם לגננות. מאיפה תמצא כסף לשכירות בסוף החודש?

במוצאי שבת נערכת ההלוויה המזעזעת. שתי הבנות נשארות אצל שכנה, ילדות שיזכרו את אבא רק מתמונות, והיא הולכת אחרי המיטה של בעל נעוריה מסוחררת מדמעות. איך אפשר להבין כזו טרגדיה, כשאתמול היה בעל ואבא והיום הוא איננו? איך אפשר לקלוט שאתמול היה אברך אציל נפש ועדין מידות – ועכשיו יושבים שבעה?

הילדה הולכת בין המנחמים, מחפשת את אבא שלה. איפה אבא? היא שואלת שוב ושוב. מחפשת בין החליפות את החליפה המוכרת, מנסה לזהות את פרצופו בין המנחמים. איפה אבא שלי? וכל שאלה כזו קורעת את הלב ופורצת את הבכיות מחדש.

הבית מלא עדיין באבא. הטלית של שבת, הגביע שלו, הסטנדר, המיטה המוצעת, הכובע והחליפה במתלה, הספרים שהיו משוש חייו. כל מראה גורם לבכי מחודש, כל שבריר מילה פותחת את סכר הדמעות.

עם ישראל בוכה עכשיו ביחד. כולם מדברים על האסון במירון, מזכירים את שמות הנספים, רואים את תמונותיהם ומתכווצים בצער. כולם מתחזקים באמונה, מקבלים קבלות טובות לעילוי נשמת ההרוגים ולרפואת הפצועים.

אבל מה עם המשפחות?

אנחנו זוכרים אותם?

משפחתו של רבי מרדכי יואל פעקעטע ז"ל משוועת לעזרה שלנו! אלמנה שברירית עם שתי יתומות קטנות, כשהיא בעצמה מרגישה ילדה אבודה ומבוהלת... אין שקל למחר, אין ממה לקנות טיטולים, לשלם מים ושכירות. דירת החדר העלובה אינה ראויה למגורים, ולמען בריאות הנפש מוכרחים להעביר אותן לדירה נורמלית יותר.

מעטות האלמנות שאין להם שום-שום תמיכה. בכלל. ההורים משני הצדדים עסוקים בצרות משל עצמם ועניים מאד. בעלה היה כל עולמה. מאיפה תמצא כח לקום ולחיות בלעדיו?

המילים נכתבות והלב צועק. רותח. בוכה. אנחנו לא יכולים להחזיר להם את אבא, אבל גם אסור להשאיר אותם לבד! חייבים עכשיו להקים בסיס רחב לשנים הבאות. כסף בשביל לחיות, בשביל אוכל בסיסי ליתומות שבקושי הכירו אבא, בשביל תמיכה לאלמנה השבורה.

איך בנוסף לכאב הנורא, לימים ושנים בלי בעל היא תוכל גם לגייס את הסכומים העצומים?

אנחנו חייבים לדאוג לשנים הבאות, שלא תהיינה קלות בכלל. אנחנו חייבים לוודא שיהיה די כסף כדי שהבית הזה ישתקם ויתאושש. כדי שהאלמנה תצליח להתעלות מעל השברים. אי אפשר להשאיר אותן לבד כל כך!

כולם מדברים על האסון. מזועזעים, מוחים דמעה.

אבל הזעזוע לא מועיל כלום למשפחות השכולות. התרומה שלך – בעזרת השם כן - - -


...