שלושה יתומי מרת שבע רבקה פיש ע"ה


...

"אני רוצה את מאמי!!" בן החמש מתנתק בכוח מידיה של הדודה, רץ אל הטבעת האנושית השרכונה על רצפת הסלון של סבתא ומנסה להידחף בין אנשי ההצלה.

הדודה רצה אחריו, תופסת אותו. עוד מעט חמוד, מאמי לא כל כך מרגישה טוב עכשיו והאנשים האלה מטפלים בה. אסור להפריע, מותק.

"מאמייי!!!!" הוא משתולל. זורק ידיים ורגליים וצורח. "מאמי! אני רוצה לבוא למאמי שלי!!!" הקטנים בוכים איתו בהיסטריה, ובני המשפחה זולגים גם הם.

והם עדיין בוכים. עדיין מחפשים את אמא. עוברים בין החדרים בבית של סבתא ושואלים איפה מאמי? מתי היא תחזור? ילדים קטנים. אפרוחים ממש! הם צריכים את מאמי שלהם! הם צריכים אמא שתחבק ותאהב ותדאג כמו שרק אמא יודעת.

והיא איננה - - -

בסערה השמיימה

"תיקח אותם לבד ל'כל הנערים'." מבקשת שבע רבקה. הם מתארחים אצל אמא שלה, שגרה קרוב ממש לבית המדרש של 'תולדות אהרן', אבל היא מרגישה שאין בה יכולת לצעוד אפילו את הדרך הקצרה הזו. "כואב לי הראש נורא... לא יודעת מה קרה לי. אולי אבלע אופטלגין..."

בעלה קושר את הקטן בעגלה, ושני ה'גדולים' ניצבים מוכנים לצידו. "אל תדאגי, אסתדר איתם. תנצלי את שקט כדי לנוח."

הם יוצאים. אבא עם שלושה ילדים מתוקים לבושים בגדי חג. שלושת האוצרות שהיא מטפחת באהבה אינסופית.

הרחוב אפוף קדושה. אנשים בטליתות הולכים ושבים, מבתי הכנסת עולה קול שירה וילדים אוחזים שקיות פעקאלאך וסופרים כמה סוכריות השיגו במהלך ההקפות. שמחת התורה מורגשת היטב באוויר, וילדיה של שבע רבקה מקפצים בעליצות ליד אבא.

"מאמי!" הם חוזרים נרגשים מבית המדרש. "תראי איזה פעקאלע שווה!" היא מחייכת אליהם בקושי. אבא יוצא שוב לתפילת מוסף ומנחה, ובינתיים היא מרגישה שקורה לה משהו נורא ואיום.

בנות המשפחה מזמינות 'הצלה' ושבע רבקה מבקשת מאמא שתסייע לה לגרוב גרביים. "אני לא מסתדרת..." היא לוחשת, בוכה מכאבים. "תעזרי לי, מאמי..."

זה כל מה שאכפת לה! לשמור על הצניעות, להשגיח על המכובדות שלה כבת מלך. הראש מתפוצץ מכאבים מטורפים, והיא גורבת גרביים...

פתאום היא מתמוטטת. שבע רבקה!!! אמא שלה צועקת. מה קרה לך? אנשי ההצלה מזנקים אליה, פורקים ציוד ומבצעים החייאה מיידית. הילדים שומעים את ההמולה ורצים. מאמי!! מאמי!!! הם קולטים שקרה משהו. הדודות מרחיקות אותם, הם לא צריכים לראות מחזות כאלה...; והילדים משתוללים ומנסים לרוץ למאמי.

מאמי פוקחת עיניים לרגע, לוחשת: "אמא, תכסי אותי. זה לא צנוע." ומאבדת הכרה שוב.

כשאבא חוזר מבית הכנסת הוא נופל ישר לתוך המהומה. האמבולנס מיילל בחוץ, הילדים היסטריים ואף אחד לא מצליח להסביר מה בדיוק ארע.

מעלים אותה לאמבולנס, אבא יושב לצידה רועד בכל גופו, ועדיין לא קולטים עד כמה המצב חמור. היא אשה בריאה! אמא חזקה ומנהלת בית למופת. צעירונת בת עשרים וארבע בסך הכל! היא חייבת להתאושש ולחזור מהר!  

כותרת

זה בלתי נתפס. בלתי נתפס! אתמול היתה אשה צעירה בשיא פריחתה, אמא אוהבת וצוחקת ומחבקת – ועכשיו נלחמים על חייה. נמצאה בצקת במוח, אבל לפני הטיפול בראש מוכרחים לייצב את המערכות שקורסות בזו אחר זו.

יממה שלמה של פחד מוות. אבא מסתובב במחלקה לטיפול נמרץ מתוח עד אימה, הרופאים רק אומרים שהמצב גרוע מאד, ובכל ארץ מבקשים להתפלל על שבע רבקה בת ????.

יום שלם צעקו בתפילות. בכו, התחננו. קרעו את השמים בתפילות. בשביל שלושה ילדים קטנים שלא חטאו, למען בעלה הצדיק! אנא - - -

גם לפני 24 שנים, כששבע רבקה נולדה – היא התנודדה בין חיים למוות חודשים ארוכים. שבע רבקה היתה פגית זעירה, שוקלת פחות מאריזת סוכר, וחודשים ארוכים נאבקו על חייה. רק בגיל שנה וחצי היא שוחררה מבית החולים – קטנה עדיין, אבל בריאה ושלמה.

ועכשיו שוב נלחמים על חייה, כמו לפני 24 שנים. "אנחנו מלומדים בניסים," מעודדת אמא שלה ומוחה את הפנים הזולגות. "בעזרת השם גם עכשיו יתרחש נס."

אבל הגזירה נגזרה.

רק יום אחד חלף מאז ששבע רבקה התמוטטה עד שהשיבה את נשמתה הטהורה ליוצרה, והיא בת עשרים וארבע שנים בלבד. עשרים וארבע שנות חיים ניתנו לה במתנה, והיא ניצלה אותם עד תום.

למחרת איסרו חג נערכה ההלוויה המזעזעת. הילדים שלה הובאו גם הם, להיפרד, וסירבו להסתכל על המיטה. "זה לא מאמי!" התעקשו ועיניהם הגדולות מלאו דמעות. "קחו אותנו למאמי עכשיו!"

הם עדיין מחפשים אותה אצל סבתא. מחכים שתתעורר. איך ילד בן שנה יכול להבין שאמא לא תשוב לעולם? איך אפשר לקלוט שאתמול היתה להם אמא – ועכשיו היא איננה?

מרת שבע רבקה פיש ע"ה היתה אמא במשרה מלאה. אבא לומד עד שתיים בצהריים בהתמדה מוחלטת, בלי טלפונים, בלי שום-שום הפרעות, ואחר הצהריים עמל לפרנס את המשפחה. היא זו שהיתה עם הילדים בבית. משחקת איתם, מקנה מושגים, מחדירה יראת שמים ומצוות ברכות ועדינות.

איך יוכל הבית הזה לשוב למסלול כשהיא איננה?

 

 

...

תזכו למצוות