והלכת בדרכיו


...

יום שלישי י"ט בכסליו --- נפל בעיר בני ברק--- לא, לא, טיל, אבל כן פצצה של ממש. אנשים קמים בבוקר, בוקר {לכאורה} שגרתי לכל דבר ועניין, מלאכת שליחת הילדים למוסדות בעיצומה, מכינים את הסנדוויצי'ם, אורזים את הפירות להפסקת עשר, ופתאום ----- השמועה המחרידה והמצמררת ----- עוברת מפה לאוזן, ר' בועז קסלר איננו.

אנשים מתקשים לעכל, לא מסוגלים להאמין. לא יתכן, אולי זו טעות, אולי יש שתי ר' בועז קסלר ???? בטוח ??? עוברים כמה דקות ואת דממת הבוקר קורע הרמקול המחריד ------ הלוייתו .... קשה אפילו לחזור על המילים של הרמקול, אבל זהו זה, זה המציאות. ההלם הראשוני עובר ולאט לאט מתחילים להבין ומנסים לקלוט את הזוועה המתרחשת, את המציאות שהשתנתה, את העולם שהתהפך, מה שהיה כבר לא יהיה.

אלוקים אדירים, "למה" אנחנו לא שואלים, כי אנחנו מאמינים. אבל איך  ??????? אנחנו מתקשים. איך ???? איך יראו החיים שלנו בלי הרוח החיה והמחיה כל לב. איך נרגיש בלי המאור פנים העוטף, בלי החיוך הנצחי, בלי "השלום עליכם" הממיס לבבות, איך נבין את פרשת השבוע בלי ה"וורט" המיוחד של ר' בועז, בלי הדיוק המדוייק שתמיד קלע לאמת לאמיתה. איך נעבור את המועדים בלי התוספת המיוחדת של ר' בועז ?? . מה יעשו כל אותם נדכאים ושבורי לב ש"הכותל המערבי" שלהם בבני ברק היה "משפחת קסלר". מה נעשה כולנו, כל המכרים והידידים הקרובים והרחוקים, שתמיד סמכנו, בכל מצב ידענו, מה שלא יהיה ---- בכל צרה שלא תבוא ---- לפחות ר' בועז איתנו - אנחנו נסתדר. אנחנו נצא מזה. נמשיך את החיים. הוא תמיד ימצא את הפתרון הגאוני, את ההסתכלות האופטימית, את המילה הטובה, את ההזדהות החמה, את ההכלה הנרגשת.

ועדיין לא נגענו בפצע הכואב והשותת דם של ישיבת תפארת מרדכי. כולם ידעו שר' בועז כבר חצי יובל ר"מ בישיבה קטנה, חלקם אפי' לא ידעו בדיוק איפה, וודאי שלא ידעו מה ועד כמה עושה שם, עד --- בלוויה נראו תלמידים רבים מוזילים דמעות כמים, זה היה מראה לא מצוי כלל. מחזה נדיר ועצוב, אבל זה רק גילה טפח וכיסה טפחיים ממה שחוץ מהיותו אבא כ"כ טוב למשפחתו ועזר כה מיוחד לכל הסובבים הוא היה פשוט אבא לצעירי הצאן, הבחורים היקרים. הבחורים הרבים שראו בו אבא שני, הרגישו שיש להם משענת איתנה, וכעת נותרו ממש לבדם וזועקים ללא מילים במרה - מי יתן לנו את הטעם בלימוד, מי יחדיר  בנו את הגישמאק בסברא, מי יידע לתת לנו את המחמאה הקולעת, בדיוק בדיוק מתי שהיא כה נצרכת.. עם מי נתייעץ בעת צרה וצוקה, עם מי נרגיש פתוח לדבר על הכל ולהיעזר בהכל, עם מי ?????????

ההווה נראה נורא, הרוח החיה, האש הבוערת, האור הגדול, איננו.  אבל ההוה עובר, והמצוקה האמיתית היא בעתיד שלפנינו, גזירה על המת שמתשכח, וצרות אחרונות תופסות את הלב... ה"י, אנחנו חייבים להתעשת עכשיו להקים קרן יציבה ואיתנה, קרן גדולה וחזקה מספיק לדאוג לכל מה שר' בועז היה דואג במסירות ואחריות שאין לה אח ורע.

ר' בועז, במשך עשרות שנים הדליק את האור במשך עשרות שנים אצל עשרות ומאות ממכריו, מידידיו מקרוביו. מתלמידיו הרבים במשך כחצי יובל. אנחנו כעת נמשיך את דרכו ונדליק את האור בביתו, נישא יחד במקומו את המשא הכספי שתמיד נטל ע"ע, לבד. בגבורה ובנחישות, באומץ ובעוז רוח. לפחות את העול הגדול הזה נחסוך מהאלמנה, נוריד ממנה כדי שתהיה פנויה ורגועה בלב ונפש להמשיך לנווט את הספינה הגדולה.

כעת אנחנו מזועזעים, עצובים, מרגישים את החלל. וזה הזמן לקחת את החסר העצום ולפחות לפחות למלא את החלק הגשמי שבו, לפחות שהוא לא יהווה מטרד, שהוא לא יורגש כלל. החסרון עצמו עוד יורגש שנים רבות במשפחתו, בילדיו, בתלמידיו. לפחות נדע שאת מה שבידינו להשלים השלמנו. 

 

...

תזכו למצוות