תשעת יתומי הרב דוד קרויס מנפגעי האסון במירון תשפ"א


...

הלילה עוד מואר בתאורה שהתקינו לכבוד ההילולה. חלק מהמסכים דולקים, ואורות רכבי ההצלה מהבהבים ומטילים צלליות מחרידות על ההר.

שלושה ילדים מתרוצצים על הפארנצ'ס הכמעט-ריקים ובוכים. אבא! אבא! אבאאאא!!! הם צועקים בקול ניחר, נואש: א-ב----א!!!!

אנשים ניגשים אליהם, שואלים איך קוראים לאבא. הרמקול צועק: "ר' דוד קרויס, הילדים שלך מחפשים אותך! ר' דוד קרויס, הילדים שלך מחפשים אותך!"

אמא עמדה בתחנה באותו זמן, ממתינה ל'שאטל'. הרשת קרסה, אי אפשר להתקשר לאף אחד ואין טעם לנסות לאתר את בעלה והילדים בתוך ההמון הנסער. הם יפגשו כבר בבית.

פתאום, במפתיע, הפלאפון שלה מצלצל. זה בוודאי דוד! היא מוציאה את הנייד מהתיק - ולא, זה לא בעלה. מספר זר על הצג.

"גברת קרויס, הילדים שלך מסתובבים פה לבד ובוכים. את עדיין כאן?"

דוד השאיר את הילדים לבד? נחש פחד לופת אותה בקור מצמית. לא, זה כל כך לא מתאים לו! כל כך לא!

היא רצה חזרה לכיוון הציון. הילדים מחכים לה רטובים מדמעות, והיא מחבקת אותם ומרגיעה. "הנה, כבר קוראים לאבא ברמקול והוא יגיע, אל תדאגו."

אבל אבא לא מגיע.

במקומו מגיעים אנשי הצלה, מתלחשים ביניהם. מישהו ניגש אליה, מהוסס, ואומר שרבי דוד היה במפולת הנוראית. "עורכים עליו החייאה עכשיו," הוא מספר ולא מוסיף 'תתפללו'.

אי אפשר להסביר מה היה שם. שעה שלמה היא בכתה והתחננה, קראה תהילים, הבטיחה מאות שקלים לצדקה מהכסף שאין להם. הראש כבר כואב מבכי והילדים איתה מתפללים. הבכור בן השלוש עשרה מתנדנד עם הכובע והחליפה שאבא קנה לו ומתייפח: השם, תציל את אבא! שהוא יחיה! שהוא יחיה!!!

אנשי ההצלה עמדו מהצד, מתקרבים ומתרחקים מיד. מנסים להגיד – ולא מוצאים את האומץ. איך אפשר לבשר לאשה הצעירה הזו שבעלה נהרג? איך מספרים לשלושת הילדים שנסעו עם אבא בהלוך – שהוא שוכב עכשיו בין הנספים מכוסה, ונשמתו כבר עלתה למרומים?

כל הדרך הביתה, נסיעה של למעלה משעתיים – אמא והילדים בכו את נפשם. אחיה שהסיע אותם ברכבו התאמץ לא לבכות איתם כדי שהדמעות לא יטשטשו את ראייתו.

הבייבי-סיטר שנשארה עם הקטנים פותחת את הדלת לאמא, ונבהלת למראה פניה הנפוחות והאדומות. הילדים מזנקים מהמיטות, צוהלים 'אמא!' ושואלים מתי גם אבא יחזור ממירון.

והיא צריכה לבשר להם שהוא לא יחזור. לעולם - - -

הקירות רעדו מבכיותיהם. תשעה ילדים, הקטן רק בן שנתיים אבל קולט היטב את החרדה והפחד סביבו. אתמול היה להם אבא אברך תלמיד חכם נערץ, אבא אוהב, מגונן, מחבק - --ועכשיו נאבקים לשחרר אותו מאבו-כביר כמה שיותר מהר, כדי שיספיקו לערוך לוויה וקבורה לפני שבת.

אתמול היה לה בעל תומך, שמעבר להיותו מתמיד ותלמיד חכם בקנה מידה עצום, נשא בעול המשפחה בגבורה. והעול הזה כבד מאד. הילדים צפופים, תשעה פיצקאלאך מגילאי שלוש עשרה עד שנתיים. כמה מהילדים סובלים מבעיות רפואיות שדורשות הון כסף ואנרגיות, והם ביחד גידלו וטיפלו, התרוצצו והתמסרו.

ארבע פעמים בשבוע הילדים מבקרים אצל מטפלים שונים: פיזיותרפיה וקלינאית תקשורת, מכוני שמיעה והדרכה מיוחדת... יחד הם התמודדו עם הניסיונות שנתן להם השם. מעודדים זה את זה, שואבים כח אחד מהשני. אבא ניהל את הכספים העצומים וטיפל בחובות שהצטברו מכורח המציאות, ואמא תמרנה במסירות בין הבית לעבודה ולטיפול בילדים.

הם מתרפקים עליה ומתייפחים, מרטיבים את חצאיתה בדמעות והדמעות שלה נופלות על ראשיהם הקטנים. דוד, אני לא יכולה להתמודד לבד! איך אתה משאיר אותי לטפל בהם בלעדיך? אני לא יכולה- - -!!!

ממש סמוך לשבת הגיעה המיטה סוף סוף, ונערכה לוויה חפוזה ונמהרת. מהר-מהר, לפני זמן הדלקת הנרות, בקושי נאמרו הספדים, קדיש חטוף, מבט אחרון ברגבי העפר על הקבר וכבר חוזרים הביתה.

אפילו להיפרד ממנו כמו שצריך לא אפשרו להם! הלוויה ארכה פחות מ-10 דקות... בלי זמן לעכל את האסון, בלי אפשרות להיפרד מאבא העטוף בטלית, לומר לו שלום, לדבר - - -

מהר מהר חוזרים הביתה, משאירים את אבא בבית העלמין וכבר חייבים להדליק נרות שבת.

הילדים מסתובבים בבית סהרורים. שכנות בוכיות הכניסו אוכל חם וסידרו את הפלטה, אבל מי בכלל מרגיש רעב או צמא בתוך ההלם שהם נתונים בו. ילדים רכים, אלמנה צעירה בקושי בת שלושים, ונפשם הרגישה ספגה מכת מחץ פתאומית.

איזה אבא הם איבדו! רבי דוד קרויס ז"ל היה אברך משי, משכים הראשון לבית המדרש ועוזב אחרון. הוא התחיל את יומו בחברותא עם דיין הקהילה בשעה שש בבוקר, לימוד שהתקיים גם ביום האסון... והמשיך ללמוד עד חצות הלילה. יחד עם גדלותו בתורה הוא הנהיג על עצמו גם צידקות מיוחדת שאותה הסתיר אפילו מהקרובים לו. רק אחרי שנים גילתה רעייתו שהוא צם שובבי"ם...

הבית מלא עדיין באבא. הטלית של שבת, הגביע שלו, הסטנדר, המיטה המוצעת, הכובע והחליפה במתלה, הספרים שהיו משוש חייו. כל מראה גורם לבכי מחודש, כל שבריר מילה פותחת את סכר הדמעות.

הכסא של אבא עומד בראש השולחן, אף אחד אינו מעז לשבת במקומו. מישהו אחר מנגן את ברכות הקידוש והילדים שוב פורצים בבכי נורא. אבא!!! אבא!!! שוב עולה תחושת חוסר האונים, שוב הם נזכרים איך התרוצצו על הפאראנצ'ס וחיפשו אותו, לשווא...

עם ישראל בוכה עכשיו ביחד. כולם מדברים על האסון במירון, מזכירים את שמות הנספים, רואים את תמונותיהם ומתכווצים בצער. כולם מתחזקים באמונה, מקבלים קבלות טובות לעילוי נשמת ההרוגים ולרפואת הפצועים.

אבל מה עם המשפחות?

אנחנו זוכרים אותם?

משפחתו של רבי דוד קרויס ז"ל משוועת לעזרה שלנו! תחשבו על אלמנה בת שלושים עם תשעה יתומים, מתוכם כמה שזקוקים לתמיכה רפואית בעלות של אלפי-אלפי שקלים מידי חודש! מאיפה מתחילים את היום הבא? איך קמים מכזה אסון?

המילים נכתבות והלב צועק. רותח. בוכה. אנחנו לא יכולים להחזיר להם את אבא, אבל גם אסור להשאיר אותם לבד! חייבים עכשיו להקים בסיס של תמיכה רחבה לשנים הבאות. כסף בשביל לחיות, בשביל מכון שמיעה ליתום סובל, בשביל תמיכה רגשית לנפשם הרכה של היתומים.

מוכרחים המון כסף. המון-המון. גידול תשעה צפופים בלי עין הרע זהו פרויקט לא מבוטל, וכשמתמודדים גם עם בעיות בריאות הצרכים מתעצמים שבעתיים. ישנה תמיכה ממשלתית כלשהי – והיא מכסה בקושי חצי מהעלויות!

איך נשאיר את האלמנה להיאבק לבד בזירה הזו? איך בנוסף לכאב הנורא, לימים ושנים בלי בעל היא תוכל גם לגייס את הסכומים העצומים?

תחשבו על השנים הבאות: רישום לחיידר ולישיבות, בר מצוות וסתם אתגרים רגילים בגידול הילדים... היא לבד אמורה להיות בשבילם, לאזור סבלנות, לברור את המילים הנכונות, לתמוך ביתומיה...

מתוך הזעזוע - אנחנו חייבים לחתום הוראת קבע משמעותית. לתת מעל ומעבר. אנחנו מוכרחים לקום ולעשות מעשה. לבטא את הרחמים שלנו בצדקה של ממש. למענם - - -

...

תזכו למצוות