קרן משפחת קרויזר


...

ביום חמישי, ליל ראש חודש אדר, נפטרה מרת מלכה קרויזר עליה השלום. התינוקת שלה נמה בשלווה אצל שכנה ובן החמש קרא את הקדיש הברה-הברה בעזרת המלמד מהחיידר.

וביום שני - שלושה ימים אחרי שקמים מהשבעה - נישאת ביתה הבכורה. חתונה שלא היה לא כסף ולא פניות להתארגן אליה כמו שצריך. בלי אמא, בדמעות עצורות, מוכרחים למתוח חיוך וללכת לרקוד.

מה אנחנו יכולים לעשות בשבילם?

מכה אחרי מכה

"הניתוח הסתיים," קולו של אבא עייף ולוחש. "הרופאים אומרים שאמא תהיה בסדר, בעזרת השם."

הבנות פרצו בבכי. עיניהן שורפות לאחר שבע שעות של קריאת תהילים, מאז שהכניסו את אמא לניתוח ראש בהול. הילדים נרדמו מזמן במיטות של בני הדודים, ורק שתי הגדולות ישבו וחיכו לטלפון.

אמא תהיה בסדר! הן בכו ללא מעצור. אמא תהיה בסדר!

"ועכשיו אמא בריאה לגמרי?" שאלו הילדים בבוקר. הדודה ארגנה בסוכה ארוחה של חול המועד, אבל אף אחד מהם לא יכל לטעום פירור. הם רצו לנסוע לאמא, עכשיו מייד. לראות שהיא חיה, שהיא מתקשרת, שהיא נמצאת בשבילם.

חודשים ארוכים אמא היתה חולה. היא עברה ניתוח וטיפולים, אבא עזב את תפקידו כראש כולל והמשפחה המורחבת נחלצה לעזור. הדודים משני הצדדים שלחו אוכל, הכניסו עזרה, התארגנו לשלם צרכים בסיסיים ונדהמו לגלות עד כמה המצב הכלכלי רע.

קצת אחרי שאמא נפרדה מהמחלקה האונקולוגית עם תוצאות מעודדות - התארסה הבת הבכורה. הילדים היו מאושרים: אמא בריאה, ויש להם חתונה עוד מעט. כמה שמחות בבת-אחת!

אבל מהר מאד אמא שוב הרגישה רע. בחול המועד סוכות אבחנו גרורות בראש והבהילו אותה לניתוח חירום, שבחסדי השם הסתיים בהצלחה.

ושוב אמא חזרה הביתה, חלשה אך בריאה, כך אמרו הרופאים. הם חגגו סעודת הודיה מצומצמת ואמא אמרה שעכשיו, בעזרת השם, נוכל להתרכז בחתונה ולהתכונן כמו שצריך.

היא הלכה עם הכלה לגמ"ח השמלות, ורק חיפשה כסא לשבת עליו. הן עברו יחד במכירות, ואמא נשענה על ביתה מסוחררת ונשכה שפתיים כדי לעצור את הבחילה.

"גם אחרי הטיפולים אמא הקיאה." אמרה הכלה לאחיה כשהאמבולנס צווח בחצר הבניין. "זו רק תופעת לוואי של הניתוח". הם תלו בה עיניים מקוות, משתוקקות. אפרוחים קטנים שרק רוצים אמא.

כמו בחלום רע גילו בפעם השלישית שהשמחה היתה מוקדמת מידי. אמא עדיין חולה, נותרו בראש תאים סרטניים שלוחצים על העיניים ועל המוח, וצריכים הרבה-הרבה רחמי שמיים כדי שתחלים.

החודשים חלפו, החתונה מתקרבת, ואבא נקרע בין בכורתו הכלה לרעייתו המתייסרת. מי חושב על מחבת וקומקום לבית הטרי, כשציפורניה של אמא משחירות ומתקלפות מהחומר הכימותרפי? איך אפשר לשלם מיקדמה לאולם, כשבכסף הזה ניתן לקנות לאמא משחה מיוחדת שתקל על הכוויות מההקרנות? מה יותר דחוף - חשבון חשמל לפני ניתוק או מוניות הלוך-ושוב לבית החולים?

הכלה שותקת. היא לא מבקשת מאומה, רק מתפללת בדממה וכובשת דמעות. איכשהו נודע לאבא שהכלה סובלת מבעיות שיניים שמצריכות טיפול באלפי שקלים. היא בעצמה לא סיפרה כלום!

אמא בבית רוב הזמן. מתאמצת לחייך ולהרעיף אהבה. מחניקה אנחות של כאב ואומרת לאבא שהוא יכול ללכת ללמוד, כי היא בסדר ברוך השם. אמא תמיד הציבה את תורתו של בעלה הגדול בראש סדר העדיפויות. היא ניהלה פעוטון בבית והסתדרה עם ההכנסה ביצירתיות ותושייה. אבא עמד בראש כולל 'הגר"א' וחיבר ספרים, ואפילו כשהיתה חולה - אמא השקיעה מאמצי-על כדי שיהיה פנוי לתורה. חודש לפני שנפטרה הוא הספיק להוציא ספר נוסף...

היא קוראת לילדים שיהיו לידה, משכיבה את התינוקת לצידה במיטה ולא מוכנה שייקחו אותה ממנה. היא מחבקת ומנשקת את ביתה הכלה, מרעיפה מילות עידוד ואמונה. כאילו מרגישה שתיכף תלך מכאן ותשאיר את הילדים שלה לבד.

בשבת בבוקר אמא נכנסה למטבח, הכלה הכינה לה קפה ופתאום היא נפלה לעיני הילדים המבועתים. בחוץ מתפללים חוזרים מבית הכנסת עטופי טליתות. ריח של צ'ולנט חם עולה מהבתים, ומרת מלכה קרויזר מובהלת בפעם האחרונה לבית החולים. הקפה מתקרר על השיש, התינוקת צורחת, שכנה מזמינה אותם אליה והם לא רוצים ללכת לשום מקום. רוצים רק את אמא, רק את אמא!

בליל ראש חודש אדר היא נפטרה. אשה צעירה, אמא לשבעה קטנים שאף אחד מהם לא זכה שתלווה אותו לחופה.

בשתיים בלילה נערכה הלווייה טראגית. אליהו, הבן היחיד בן החמש, קרא את הקדיש עם המלמד שלו. אות-אות, הברה-הברה: "י-ת-ג-ד-ל ו-י-ת-ק-ד-ש..." ילד קטן שרק עכשיו לומד קריאה. אמירת מילות הקדיש ארכו לו עשר דקות והקהל המצומצם ליווה אותו בבכי קורע.

עכשיו הם יושבים שבעה. התינוקת, עוד לא בת שנתיים, מחפשת את אמא בין כולם והבנות מחבקות אותה ובוכות אל פלומת השיער הרכה. אבא עם אליהו יושבים בחדר השני, ומנחמים מועטים נכנסים עטויי מסכות.

וביום שני החתונה!

שלושה ימים אחרי שקמים מהשבעה - צריך לצעוד אל החופה. לא הקדימו את התאריך, כי חשבו שאמא תחזיק מעמד עוד כמה חודשים. ועכשיו מוכרחים למחות את הדמעות, ללבוש שמלות מנופחות, ולרקוד! תשמחו! הבת הבכורה מתחתנת!

איך אפשר לחייך בכלל כשאמא לא כאן? איך אורזים את השברים, מסתירים את כתמי הבכי מהפנים ויוצאים לחגוג?

זו טרגדיה בלתי נתפסת. בלתי אפשרית. במקום לסיים עם ההכנות לחתונה יושבים על כסאות קצוצי רגליים בבגד קרוע, ומתאבלים על אמא. כל כך הרבה דברים לא מאורגנים עדיין, כי גם ככה מחלתה של אמא והגבלות הקורונה בקושי אפשרו לעשות משהו...

זו טרגדיה בלתי נתפסת. בלתי אפשרית - ואנחנו מהצד חייבים לעשות כל מה שאנחנו יכולים בשבילם.

מה אנחנו יכולים לעשות בשבילם? מה אתה, עכשיו, יכול לעשות כדי שהחתונה תהיה שמחה יותר, שיצליחו איכשהו לחייך? שהכלה מתחת לחופתה תזיל לא רק דמעות של אבל, אלא גם של התרגשות טהורה?

אנחנו ניתן עכשיו את כל הלב המכווץ בכאב - למענם. למען התינוקת שתזכור את אמא רק מתמונות. בשביל הבן היחיד שיאמר קדיש. נקל מעל אבא את החובות כדי שיהיה פנוי ליתומיו. נכניס כסף לאוכל וצרכים בסיסיים, אחרי שכבר כמעט שנתיים לא נכנס שקל מלבד ביטוח לאומי.

ביום שני החתונה. נשמתה של אמא, שרק עכשיו עלתה לגנזי מרומים - תרד ללוות את בכורתה לחופה. הילדים יתפקדו על תקן 'מלצרים' כדי להתיר את השתתפותם בשמחה.

וגם אנחנו נהיה שם. נעטוף אותם באהבה, בחמלה. נרפד את השנים הקשות שעוד נכונו. נחמול, נרחם, ניתן.

כי אחים אנחנו - - -

...

תזכו למצוות