6 יתומי משפחת פיליפ


...

הילדים עומדים על יד פתח אולם בית הכנסת, לבושים בבגדים חגיגיים, ומחכים. אמא תבוא לבר מצווה? היא תגיע, או לא?

אבא אמר שהוא לא יודע אם בית החולים ירשה לה ללכת. אולי היא צריכה להישאר עדיין. "ומתי היא תחזור הביתה?" הם שואלים.

גם את זה אבא לא יודע.

במשך כל השמחה הילדים מחכים. החתן הבר מצווה יושב בשולחן הכבוד, לבוש בחליפה ובמגבעת שאמא קנתה לו, ועיניו נשואות אל הפתח. אמא מגיעה?

הבנות יושבות עם הבנות-דודות סביב השולחן ורצות מידי כמה דקות החוצה. אולי עכשיו תעצור מונית ליד בית הכנסת, ואמא תצא מתוכה?

כשהם חזרו הביתה, בוכים מאכזבה ומגעגועים, סירבו הילדות לפרק את התסרוקות שנעשו לכבוד הבר-מצווה. "שאמא תראה," התעקשו. "היא בטוח תחזור מחר!"

הם לא חלמו שהיא לא תחזור יותר. לעולם -- -

שלוש שנים מרת חנה פיליפ ע"ה היתה חולה במחלה, ואף אחד חוץ ממנה ומבעלה לא ידע על כך. "למה לצער יהודים?" טענה מרת חנה. "עדיף לשמור על שמחה, להיות שמחים ולשמח."

היא הלכה לטיפולים וחזרה לחייך לילדים שלה. היא קיבלה בשורות קשות מהרופא, וכששבה הביתה- סחפה את הילדים לריקוד של שמחה. הם פיזזו איתה, שרים וצוהלים ומוקפים באהבה, היא אמרה לכולם שיהיו שמחים עם רצון ה', ואמרה איתם מזמור לתודה....

היא לא וויתרה לעצמה על כלום! הבית תפקד למופת, הארוחות המשיכו להתבשל על הכיריים, העוגות שהיתה רגילה לאפות לכל שמחה בעיר- יצאו כרגיל ליעדן, מעלות ניחוח של ערבות יהודית מדהימה.

"אני רוצה שילמדו אצלנו בבית שיעור ב'אור החיים'". ביקשה מבעלה בשנה האחרונה. היא השתוקקה לאסוף עוד ועוד ועוד זכויות, כל עוד אפשר.

הוא נענה לבקשתה וארגן קבוצת אברכים שילמדו בסלון ביתם מידי ליל שבת. מרת חנה בעצמה בישלה עבורם צ'ולנט מהביל, אפתה את העוגות הטובות שלה וטרחה לכבד את האברכים כמיטב יכולתה. כאילו היא לא חולה, כאילו לא סופרים לה ימים במחלקה האונקולוגית. בשביל התורה יש לה כוחות על אנושיים.

אתמול, כשהיא נפטרה – היו השכנים המומים: מרת חנה פיליפ? לא יכול להיות! היא נראתה כל כך חזקה וחיונית!

החיוניות נבעה מתוכה, באהבה ענקית ואינסופית לריבונו של עולם, ובכזו אהבה גם חינכה את ילדיה. היא היתה אשה רוחנית, מיחידות ששתל הקדוש ברוך הוא בכל דור, והרצונות היחידיים שלה סבבו סביב התורה והמצוות.

"תקנה בכסף הזה משהו לילדים," ביקשה כשהציע בעלה לרכוש לה בגד או תכשיט לחג. "בשביל מה אני צריכה את זה עכשיו? להם זה יותר חשוב."

היא מעולם לא עבדה מחוץ לבית, והילדים היו הכל בחייה. אולי הנשמה שלה הרגישה את שנות היתמות שעתידות לעבור עליהם, ולכן השקיעה לתת להם מאה אחוז מעצמה בזמן שהיא עוד כאן...

המחלה אכלה אותה לאט-לאט, מתפשטת וכובשת עוד ועוד מהגוף. שנתיים וחצי היא הצליחה להסתיר ולהציג עניינים כרגיל, עד שבפסח האחרון כבר בקושי נותר בה כח לקום מהמיטה.

מי יבכה עכשיו על הילדות שלה שיקראו 'יזכור' לבדן בעזרת הנשים? מי ירחם עליהם – יתומים קטנים כל כך, אפרוחים!

מאחרי פסח היא נפלה למשכב. הילדים ישבו לצידה, שואלים מה שלומה ומה כואב לך, אמא? היא חייכה אליהם, מרגיעה שהיא בסדר גמור ומבקשת שיספרו לה מה עבר עליהם היום.

הם כבר ידעו שאמא לא מרגישה טוב. אולי קצת חולה אפילו. ועדיין לא קלטו.

בשבת האחרונה היא איבדה הכרה בבית.

הילדים אכלו לבד סעודה שלישית, עצובים ודואגים. "אמא תהיה חייבת לחזור מחר לבר מצווה," אמר בן השלוש עשרה. היא כל כך התמסרה אליו, דאגה שיקנו לו את הביגוד הישיבתי, אפתה עוגות בישיבה ליד השולחן, דיברה בעצמה עם הקייטרינג...

אבא הציע שיערכו אירוע צנוע וקטן שיתאים לכוחותיה הדלים, אבל היא התעקשה שחתן הבר מצווה יקבל בדיוק מה שקיבלו אחיו הגדולים. "הוא לא אמור להפסיד מהמחלה שלי, גם ככה הוא מתוח מידי."

במשך כל הבר מצווה הם חיכו לה, אבל היא לא הגיעה. הם חיכו ביום שני, ביום שלישי, ביום רביעי... אבא הלך וחזר בפנים אפורות, מספר שמצבה של אמא קשה מאד, היא חולה והרופאים לא יודעים איך לטפל בה... והילדים עדיין חיכו שתחזור.

כשהיא נפטרה בליל יום רביעי - הם היו המומים, המומים! מסרבים להאמין, מרימים ידיים לשמיים וצועקים אמא, בואי! אמא בואי!

שבעה ילדים, רק הגדולה נשואה, והקטן בן ארבע...

שמונה שנים קודם לכן נפטרו אביה ואמה של מרת חנה פיליפ ע"ה. מרת חנה היתה הבכורה, ועברה לגור בבית הוריה ולגדל את אחיה היתומים. היא היתה להם לאם, שלחה לישיבות, ביררה על שידוכים, ארגנה חתונות...

עכשיו, עם פטירתה, נותרו שני בתים יתומים – הילדים שלה ואחיה שאיבדו אמא בפעם השנייה...

ואין אף אחד שיכול למלא את החסר הזה. גם עשר נשים ביחד, מנקה ומבשלת, מגהצת ומכבסת – גם עשר נשים לא ימלאו מקום של אמא אחת.

אף אחד לא יודע מה יהיה הלאה. מסתכלים על היתומים הטריים הללו, שאמא היתה כל עולמם – ולא נתפס איך ימשיכו מכאן. לאיזה שגרה קמים ביום שאחרי השבעה? מי יחבק את בן הארבע שעוד לא יודע לקרוא את מילות הקדיש? מי ידריך את הילדים וילווה אותם בשנות גידוליהם?

היתומים לא חושבים על זה עכשיו. הם עדיין המומים, מסרבים להאמין שאמא הלכה. הם עדיין מסתכלים על הדלת, מחכים שאמא תחזור ותחייך את חיוכה החם.

הם לא חושבים על מחר- אבל אנחנו חייבים לעשות זאת בשבילם. אנחנו חייבים להמשיך ולהחזיק את הבית הגדול שהותירה! אנחנו אחראיים לשישה ילדים שאיבדו אמא בפתאומיות מזעזעת - - -

אין דרך למלא את החלל שהותירה מרת חנה פיליפ עליה השלום. היא, בחכמתה המיוחדת, ידעה לייצר יש מאין ולהסתדר עם מה שיש – אבל מעכשיו צריך יותר.

וזה התפקיד שלנו - - -

בשום פנים ואופן אסור שהתרומות יהיו פשוטות וצנועות. כאן – אין מקום להצטמצם. יתום בן ארבע בוכה עכשיו ומחפש את אמא - אנחנו נלווה אותו עד לנישואיו בס"ד! ילדים שהיו כל כך קשורים לאמא, אלמן שצריך להיות אב ואם ביחד – אסור שהמחסור והדלות יתנו את הטון בבית! אסור שהעדר הכסף יוסיף קושי על מצוקת היתמות!

ישנו הבדל תהומי בין בית של יתומים לבית יתום שגם נחנק בעניות. הבדל קריטי! תסתכל על העלון שבידך – הוא מבקש בשביל שנים ארוכות-ארוכות, בשביל יום ועוד יום ועוד חודש בלי אמא, בשביל אינספור צמתים שהיתמות תורגש ותשרוף.

כל מי שמכיר בית יתום מקרוב מבין את גורליות הרגע הזה.

כמה שניתן, כמה שנעזור עכשיו – זה מה יהיה להם לשנות ההתמודדות שעוד נכונו - - -

...

תזכו למצוות