קרן יתומי הרב ישעיה פרוש ז"ל


...

"שעייה? שעייה? הלו?"
גברת פרוש מביטה בנייד: לא, השיחה לא התנתקה.
שעייה?!!! תענה לי!!!"
למה הוא שותק?

"שעייה?" היא צועקת בקול נמוך כדי לא להבהיל את האשה המוגבלת שתולה בה עיניים מתפלאות. גברת פרוש מגיעה פעם בשבוע לביתה, מסדרת עבורה כביסות, מעמידה סיר מרק ובעיקר מקשיבה ומעודדת. בלי תשלום או מסגרת התנדבותית– סתם כדי לעשות טוב.

בדרך כלל היא לא משוחחת בטלפון בשעתיים שמוקדשות נטו לחסד, אבל הפעם שעייה התקשר מחו"ל והיא מיהרה לענות, מתנצלת שבעלה לא חש בטוב.

היא דאגה לו מאד. שאלה מה שלומו, איך אתה מרגיש? ר' שעייה סיפר שבלע אקמול ונשכב לנוח אצל המשפחה המארחת, ופתאום השתתק באמצע משפט.

היא הצמידה את הנייד חזק יותר לאוזן, מאזינה בריכוז: רחש עמום נשמע מעבר לקו. אולי של נשימה מאומצת? יכול להיות שר' שעייה נרדם?

היא ניתקה והתקשרה לביתה, מבקשת ממנה לחייג לאבא עד שיענה. "אני רק מסיימת פה וחוזרת." אמרה תוך שהיא מקפלת במהירות שיא ערימת מגבות. "תעדכני אותי כשהשגת את אבא."

בבית, התקשרה הבת שוב ושוב: לאבא, למשפחה המארחת. גם היא שמעה רק את צליל החיוג המונוטוני. היא לקחה רב-קו ויצאה לתחנה, נוסעת לכותל המערבי להתפלל על אבא שירגיש טוב ויחזור מהר הביתה.

כשסוף סוף הושגה בעלת המשפחה המארחת, היא עדכנה שרבי שעייה ישן היטב ונראה מצוין. "תהיי רגועה, גברת פרוש. הכל בסדר."

אבל היא לא נרגעת. בכלל בכלל לא.

חמישה שבועות וחצי עברו מאז שרבי שעייה נסע. הוא קיווה להביא משהו כדי לכסות עוד קצת מהחובות, אבל הפעם ההצלחה לא האירה לו פנים. "את מסכימה שאדחה את הטיסה בשבוע?" ביקש ממנה. "אני כל כך רוצה לחזור, לפגוש אותך ואת הילדים. ובכל זאת נראה לי שעדיף לנסות עוד קצת."

היא הסכימה בלב כבד ולא ידעה כמה קשה זה יהיה. רבי שעייה חטף מחלת חום כלשהי, אולי ווירוס או שפעת, והיא נותרה מרחוק דאוגה בלי יכולת לעזור.

"בפעם הבאה לא אתן לו לטוס לכל כך הרבה זמן," אמרה לאחותה רק אתמול, "נשמע שהוא מרגיש ממש רע."

היא נשארה צמודה לטלפון. מחייגת שוב. ושוב. ושוב. מחממת ארוחת צהריים לילדים, אורזת כמה מנות בקופסה לשכנה שילדה ותוך כדי מחייגת.

רגע!

הוא עונה!

"שעייה?" דמעות הקלה פורצות מעיניה.

"אני מ'הצלה'"- אומר הקול מעבר לאוקיינוס. "רבי שעייה לא כל כך מרגיש טוב. אנחנו מטפלים בו."

וניתק.

לא מרגיש טוב? מה זאת אומרת? למה הצלה הגיעו? ליבה דופק במאתיים פעימות לדקה. הילדים מתיישבים לצידה בפנים שואלות. אמא, למה את נראית ככה? מה קרה לאבא?

החדר מתערפל סביבה במעגלים. הקולות מגיעים כמו מעבר למסך שחור. מישהו דופק, הדלת נפתחת ואיש 'זק"א' נכנס.

מודיעים להם לאט-לאט, כאילו יש דרך לרכך כזה אסון. רבי שעייה נמצא במצב אנוש. אי אפשר היה להציל אותו.

ברוך דיין האמת - - -

הבת באוטובוס חזור מהכותל המערבי כשהפלאפון שלה מצלצל. אולי זה אבא? קול זר מבשר לה שאבא נפטר. בואי הביתה, להתכונן ללוויה - - -

היא פורצת בבכי באמצע קו 3. בוכה את נשמתה, מתייפחת בלי מעצורים. אבא! אבא! אני רוצה אותך! אבא, תחזור!!! האוטובוס נוסע ונוסע, עובר את התחנה שלה, ממשיך לשכונה הבאה והיא אינה מסוגלת להניע רגל ולרדת.

בסוף היא ירדה איפשהו באמצע ירושלים, מוצאת פינה לשבת בה ולבכות בלי סוף. לא רואה אנשים, לא מבחינה היכן היא, רק בוכה ובוכה על אבא, עד שנשלח רכב לקחת אותה הביתה.

איזה אבא היה להם, איזה אבא! רבי אהרון שעייה ז"ל – מפחיד לכתוב עליו ז"ל! - היה יהודי שכל כולו אור ושמחה. סעודות השבת תמיד מלאו אורחים מכל הסוגים: בחורים שקיבלו אוזן קשבת ולב חם, חסרי בית, אנשים בודדים ובני משפחה. ליבו היה קשוב וער, והוא קלט בשנייה את צרכיו של העומד מולו.

כמה בחורים חבים לו את עולמם הרוחני? את חייהם של כמה אנשים הוא האיר בחיוך רחב, בהתעניינות כנה ובהקשבה אמיתית?

רבי שעייה היה ארגון תורה וחסד של איש אחד. גם כשנסע לחו"ל – איכשהו תמיד הוקדש זמן רב משהותו לסיוע ותמיכה בבחורים. הם פשוט מצאו אותו, נמשכים לעיניו הטובות והתעניינותו הכנה. הוא ניחן בפה מפיק מרגליות וידע תורני שופע, ומסר שיעורי תורה משיבי נפש בכל עת שבקשו ממנו בלי לצפות לתגמול כספי.

כסף לא היה אף פעם. תשעה ילדים מחונכים וטובים גדלו במועט שבמועט, ומעולם לא חשו שחסר להם משהו. החיים היו כל כך מאושרים, כל כך גדושים באהבת השם ובשמחת התורה והמצוות, ומי צריך בכלל עוד נעליים או טיול כשזוכים להיטיב בעולמו של השם יתברך?

לפני שנה, אחרי שש חתונות בלי עין הרע, שקל רבי שעייה למכור את הדירה ולכסות בכך חלק ניכר מהחובות הרבים. "קשה לי ללכת ברחוב כשאני פוגש כל כך הזמן אנשים שאני חייב להם," – שיתף את רעייתו. "שישה ילדים נישאו, ואנחנו יכולים להסתדר בדירה קטנה יותר."

הם החליטו, מכרו את הדירה ועברו לגור בשכירות. באזור החדש התאכלסו הרבה משפחות צעירות, ועבור הגברת פרוש נפתח כר נוסף לחסד: לסייע ליולדות, לשלוח ארוחות ולהושיט יד במה שרק אפשר.

מי חלם שרבי אהרון שעייה יסתלק לעולמו במהירות כזו, והם יישארו יתומים מאב, ללא משענת, חסרי פרוטה ובלי קורת גג?

בשעות אלו עושה המטוס את דרכו ארצה ובתוכו אבא שלהם. שבועות ארוכים הם מחכים שיחזור, ספרו את הימים בגעגוע – והוא שב עטוף בטלית...

הנשואים עולים לבית של אבא ואמא, מסוחררים מבכי. איך אפשר לעכל כזו בשורה פתאומית? איך אפשר לעכל שאבא נפטר מעבר לים, בלי שאף אחד לצידו? לא צעקו 'שמע ישראל', לא קראו איתו ווידוי. לא יודעים מה ארע מאז שיחת הטלפון עם אמא עד שיצאה נשמתו. אולי רק נרדם ולקה בדום לב מתוך שינה? אולי קיבל שבץ באותם רגעים, ודיבורו נעתק?

אולי אם היה מישהו לצידו – אבא היה חי עכשיו...?

* * *

אינסוף שאלות מענות בלי תשובה. הלבבות שרופים, קרועים לחתיכות. בני משפחה מתאספים, אנשים טובים מכינים את הבית ללוייה. ואין מילים להגיד - - -

מי ינחם אותם? מה אנחנו יכולים לעזור להם, עכשיו, כשהמת מוטל לפניהם? איפה החלק שלנו בערבות של אחים זה לזה?

אלמנה ושלושה יתומים איבדו את אבא בפתאומיות מזעזעת. נותרו לבד בלי משענת, בלי קורת גג ועם חובות עצומים. אין פרנסה מסודרת ומעולם לא היתה, אין מאיפה לשלם שכירות מחר או להתחיל לטפל בחובות.

אבל עם ישראל לא ישאיר אותם לבד - --

אנחנו חייבים להתגייס ולהקים להם קרן יציבה כדי לחיות! כדי שכשיקומו מהשבעה תהיה אפשרות להשתקם! גם כך קשה, גם כך קורע בכאב בלתי אפשרי – אנחנו חייבים לפעול כדי שלפחות לא יסבלו בעניות!

תיכף תשעה באב. אנחנו נשב על הרצפה ונבכה על חורבן בית המקדש, ומשפחתו של רבי אהרון שעיה פרוש ז"ל תבכה גם על השריפה ששרף השם בבית שלהם.

ואנחנו – אנחנו נהיה שם איתם. ניתן עוד משהו, נפתח את הלב מעבר. ונתפלל שינוחמו מאת השם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים - - -

...

תזכו למצוות